עכשיו בגלריה
עדי אנגלמן, תמר בנימיני (בשיתוף שלומי אמר), בלהה ברג, מאיה דרנל, שרון ולבסקי, רותי זינגר, מייקל לזר, מיכל לזרוביץ, יניב סגל, נוי עזורי, נמרוד צין ואנסמבל הזמרים כרמינה בניצוחה של תם קרני
אוקטובר במקרר: בין אמנות לאקטיביזם
כמו רבים ורבות, גם אנחנו במקרר מוצאות את עצמנו מבולבלות, מודאגות ולעיתים מלאות ייאוש לנוכח המציאות שבה אנו חיות. מתוך התחושות האלו, החלטנו לפעול, לנסות ליצור מרחב שמציע תקווה והזדמנות לחשוב מחדש את שקורה. התערוכה בהכרה מלאה והאירועים שנלווים אליה, נועדו לפתוח חלון לעולם של צדק מעברי, לאפשר מרחב לבחינת הפרקטיקות שאפשרו לקהילות במשבר להותיר מאחוריהן מעגלי אלימות ולבנות חברה מתוקנת שראוי לחיות בה. כי עבורנו, צדק מעברי הוא מסגרת שמציעה תקווה רדיקלית ואפשרות לדמיין עתיד טוב יותר, תוך הסתכלות לעבר תהליכים של תיקון חברתי.
הפרויקט הזה צמח מתוך שותפות בין המקרר וג׳סיקה נבו, סוציולוגית ופעילה חברתית ילידת ארגנטינה, "בוגרת" דיקטטורות, שחקרה במשך שנים את תחום הצדק המעברי. צדק מעברי עוסק בדרכים שבהן קהילות מתמודדות עם עוולות והפרות המוניות של זכויות אדם, ומציע תהליכים של הכרה, תיקון ואיחוי. הוא בוחן כיצד פרקטיקות כמו התנצלויות פומביות עשויות לקדם שלטון דמוקרטי ושלום בר-קיימא, ומאפשרות לקהילות לנוע לעבר עתיד של ריפוי ופיוס חברתי מתוך קבלת אחריות והכרה מצד הפוגעים הישירים והעקיפים.
בהובלתה של ג׳סיקה ומתוך השיח המשותף שלנו, נולד הרעיון להקים את "הארכיון האקטיביסטי – טרנספורמציה של סכסוכים" במקרר. זאת במטרה לבחון את המפגש שבין אמנות וצדק מעברי, ולהשתמש ביצירת הארכיון האקטיביסטי כמרחב לשימור, יצירת והפצת ידע לקידום סיום סכסוכים, מלחמות ודיכוי, לצד יוזמות תרבותיות ואמנותיות הפועלות מתוכו ולצידו. הארכיון מבקש לשמש לא רק לתיעוד, אלא גם ככלי לפעולה ויצירת שיח חדש, פעולת-דיבור.
במהלך חודשי קיץ 2024, התגבשה "קבוצת-פעולה" – קבוצה מגוונת של אמניםות ויוצריםות, ויחד עברנו תהליך של חקירה ויצירה במסגרת סדנה שהתמקדה בהתנצלויות פומביות ובצדק מעברי. הסדנה כללה מפגשים מעמיקים, שכל אחד מהם חשף אותנו להיבטים שונים של הנושא: החל מהתנצלויות פומביות ומצבים של תיקון חברתי, דרך מחשבות על דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית ועד לשאלות על תרומתה של האמנות לכל אלו.
לאורך הסדנה, עברנו תהליך רגשי אישי וקולקטיבי מורכב. המלחמה והנושא הטעון של צדק מעברי והתנצלויות פומביות הציפו לא פעם תחושות עזות שהיו לעיתים קשות להכלה. חווינו את הפער בין הרצון בתיקון לבין הקושי להאמין באפשרות שלו. עבור רביםות, העבודה כללה תהליך של הפשטה, כאשר המילים לא תמיד הצליחו לבטא את התחושות, והאמנות הפכה למרחב שמאפשר לעבד את הרגשות, לשאול את השאלות, ולמצוא בתוך הכאב והבלבול כוח ליצירה ולשינוי.
מתוך התהליכים האישיים והקולקטיביים הללו, כל אחד ואחת מהמשתתפיםות הוזמנו להציג בתערוכה: עדי אנגלמן, תמר בנימיני (בשיתוף שלומי אמר), בלהה ברג, מאיה דרנל, שרון ולבסקי, רותי זינגר, מייקל לזר, מיכל לזרוביץ, יניב סגל, נוי עזורי, נמרוד צין ואנסמבל הזמרים כרמינה בניצוחה של תם קרני. באמצעות חקירה אמנותית של צדק מעברי והתנצלויות פומביות, האמניםות בוחניםות נושאים כמו אחריות קולקטיבית, הכרה, סליחה, תיקון וריפוי. העבודות בתערוכה מבקשות לשאול שאלות סביב האפשרות של האמנות לערער על העבר וההווה, ליצור מרחב להקשבה ולעודד שיח שקורא לפעולה ומזמין אותנו לדמיין מחדש את העתיד.
התערוכה בהכרה מלאה, שאותה אוצר משה אש, אינה סוף תהליך, אלא תחנה בדרך מתמשכת של חקר ויצירה. עצירה באמצע תהליך ארוך ומשמעותי, שמחבר בין תיאוריה ופרקטיקה, ופותח שאלות מהותיות. בשל הייחודיות של המורכבות המקומית נדרש מאיתנו לפעול בצורה יצירתית, והפרקטיקות ששדה האמנות מציע מאפשרות לנו להפעיל את הדמיון, לאחוז בתקווה רדיקלית גם כשנדמה שאין אופק, ובכך ליצור סדקים במעטה הייאוש. כל יצירה היא קריאה לפעולה, ואנחנו מזמינות אתכםן לקחת חלק בתהליך, לשאול יחד איתנו שאלות, ולהביט באפשרויות אלטרנטיביות שמזמן לנו הצדק המעברי והמפגש שלו עם האמנות.
הגות: ג׳סיקה נבו
הנחייה: דניאל הייבלום ואיריס פשדצקי
ליווי: ונינה פיקהולק
אוצרות: משה אש
בקרוב בגלריה
טל אלפרשטיין/ כרמית חסין/ גיל יפמן/ חן כהן/ אלמה מכנס-קז
תערוכת אמנות בכיכר גבעון ובגלריה המקרר
התערוכה "איזה קול יש לשמש" עוסקת במוגבלות ובנגישות מנקודת מוצא אישית, פוליטית ואקטיביסטית.
האוצרות והאמניות המשתתפות בתערוכה – עם מוגבלות או בלעדיה – מביאות למרחב הציבורי ההומה של כיכר גבעון בחינה מחודשת של המושגים תלות, פגיעות, עצמאות, בריאות וחולי. העבודות בתערוכה בוחנות סוגיות של זהות, של שייכות ושל נראות של מוגבלות – החל במוגבלות גלויה ונראית לעין וכלה במוגבלות שקופה שלכאורה אי אפשר לראותה.
שם התערוכה לקוח משאלה שהפנה חניך חירש בפנימייה אל המדריך השומע שלו. בדומה לכך, גם התערוכה מנסה להתבונן בפער בין האופן שבו כל אחד ואחת חווה את העולם דרך החושים, הגוף והנפש ומנסה לחקור את החושים מתוך האין ומתוך היש, לעסוק בתיווך ובתרגום בין חושים, בין אנשים ובין קהילות, ומבקשת לעשות מקום ולתת ביטוי לכל נקודות המבט, ללא היררכיהביניהן וללא שיפוטיות.
זו אג'נדה אמנותית וחברתית שמתייחסת לנגישות כאל יחסים, כאל תקשורת, הקשבה ואהבה, כדרך חשיבה ערכית שמביאה את כולם ואת כולן בחשבון.
בכיכר מוצגות עבודות פיסול, צילום, ליבוד, וידיאו, מיצב ופרפורמנס*. לצד כל עבודה תמצאו הסבר קצר וקישור לתיאור קולי של העבודה ולתיאורהבשפה פשוטה.
*ליבוד – דחיסת צמר לא ארוג
*מיצב – פיסול, יצירת תלת־ממד המתייחסת למקום שבו היא מוצבת
*פרפורמנס – מופע אמנותי קצר
התערוכה נוצרה בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות, במסגרת מיזם חממות פיס לאמנות.
כל תערוכות המקרר
עדינה ויקטוריה, ארסני בורובסקי, אברהם טקאץ׳, דיאנה וסרשטרום פוכה מוכה, עדן אייזנברג, יקטרינה בלוחינה, אירינה טול, אם קלאו, אינה אוסטרובסקי, יהודית אפלטון, כסופית זיידר, כריסטינה בורבלה, קסניה מיסקו, מריה זנדהאוז רפופורט, מילה דורפמן, נטה קורנייבה, ניקיטה סמגו, אולגה פסצ'ניק, שאדי טואפרה, ש. בר, שמעון גורודצקי, צליל בנדריהם × אלי אליהו, ורוניקה ברנרד, יאנה סיפאילו, יאנה וולקוב ואשר קרבצ׳נקו, אנה בסונוב, עדינה ויקטוריה х אמיר רפפורט, Vreditel_li