בתערוכתו "מסלול שסופו חזרה לזירת הפצע" מזמין מיכאל בן אבו את הצופה למסע אישי ומורכב – מסע אל עבר הבית בו גדל, אל זירת הזיכרונות הפחות נעימים, אותם רגעים חמקמקים, שטבועים בנפש ומשפיעים על האופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם, אל אותו מקום כואב שהוא מקום מופשט, ושהוא איננו מקום קונקרטי. בן אבו מציע חקירה מחודשת של פצעים רגשיים, אך לא מתוך רצון לטשטש או להדחיק, אלא מתוך עמדה סקרנית ופיוטית, המבקשת להאיר את הכאב באור חדש.
במרכז התערוכה עומדת השאלה: האם כל פצע מוכרח להגליד? האם ישנם פצעים שלעולם נותרים פתוחים – מכתימים, אך גם מעטרים ומעצבים את זהותנו? בעבודותיו, בן אבו מתעמת עם הזיכרונות הללו לא כעד פסיבי, אלא כיוצר, שמבקש לייצר שיח חדש סביב מושגים של טראומה והחלמה, והאפשרות לקבל את העבר מבלי לשפוט אותו. הוא מזמין את המבקר בתערוכה להתבונן בזיכרונותיו האישיים דרך עיניים מורכבות יותר – לא רק ככאב שיש להשאיר מאחור, אלא כחלק בלתי נפרד מהסיפור האישי, שממשיך להתקיים ולפעום.
דרך הדיאלוג שהוא מייצר בין זיכרון, פצע וזהות, "מסלול שסופו חזרה לזירת הפצע" הופכת להזמנה פתוחה: האם ניתן לשוב למקומות הכואבים מתוך מבט חדש, חומל ופחות שיפוטי? והאם עצם ההתבוננות המחודשת עשויה להפוך את הפצע לחלק מהשלם, מבלי למהר להגליד אותו ולהניח לו להיעלם?
פתיחה
נעילה
הנגשה ועזרי נגישות
