אמאם إمام

בתערוכתו 'אמאם' (אל מול, בעיברית ) בוחר ראפת זרייק להרים את מצלמתו אל מול ניצולי שואה, ולהקשיב.
רפאת נכנס אל קתדרלת הזיכרון האדירה של השואה היהודית, מצמצם את הווייתו, מחפש את פני האדם ורוצה לגלות את הזולת – לפנות לו מקום.
אך מה תואר לו לצמצום הרב שהוא נוטל על עצמו אל מול סיפורי הניצולים, אל מול פני אדם? השאלה הזו עמדה באוויר חודשים רבים בשיחות ארוכות – למה? למה לך, אמן ערבי פלסטינאי, לשבת אל מול ניצולי שואה ולהצטמצם.
התשובה שעלתה תמיד היא: כשאני מול העולם אני לא מבין דבר. לא מבין את עצמי, את מקומי, את היותי. אני מחפש את עמדתי בעולם כדי שאוכל למצוא את עמידתי.
סיפורי זיכרון השואה מתועדים עשרות בשנים ומבוצעים על ידי ממסדים רבי כוח תרבותי וכלכלי. מדובר במונולוגים מסמרי שיער וקשים לעיכול. היותם מונולוגים הוא גם הקושי הקרוש שהם מעוררים.
הפרויקט של ראפת זרייק בתערוכה אמאן לוקח על עצמו יומרה גדולה לחלץ את סיפורם של ניצולי השואה מעולם המונולוגים ולהעבירם לעולם של דיאלוג. יש כמעט תחינה של האמן לתבוע ריבונות אל מול סיפורי הניצולים מתוך צמצום ופינוי מקום. העמדת סיפורי הניצולים בקונטקסט של תערוכת אמנות משנה את מיקומם המסורתי התיעודי-מונולוגי לטובת קשב דיאלוגי של הצופה עם הניצול.