בחלל מינוס 2

התערוכה "שׁוֹ•ק" מציגה משהו מההשלכות הכלכליות של מלחמת 'חרבות ברזל' למן התפרצותה ועד היום. שמה מעיד על מימדי ההלם הפתאומי שהיכה ונתן את רישומו הטראומטי על הכלכלה וחיי החומר של ישראל.

בתערוכה מוצגים ביטויים חזותיים של הרס חומרי ומיידי של המלחמה, ביטויים של עוצר והגבלת תנועה לסביבה נתונה שאינה בהכרח ממוגנת, ביטויים של אובדן פרנסה עקב שגרת חירום וקיפאון פיננסי, ביטויים של פינוי אזרחים מאזורים מוכי אסון ואילתור סביבות חיים חלופיות, ביטויים של אלימות גואה ומסלימה בקרב קהילות מנוחשלות ומועדות וביטויים של יוזמות סיוע קהילתיות אד-הוק לאוכלוסיות שממילא בסיכון – קשישים, מזרחים, אתיופים ופלסטינים, תושבי ותושבות הפריפריה.

בתערוכה משתתפים יוצרים ויוצרות שהם גם אקטיביסטים בזירות השונות של החברה האזרחית: נשים חד-הוריות, להטבק"ים, מזרחים, אתיופים ופלסטינים. כמה מהמשתתפים נמנים על ההתארגנות 'עוקף ישראל' ששמה לה למטרה לתבוע את זכויותיהן של הקהילות מהפריפריה שספגו את אש המלחמה אך זכו ליחס עוין ומתעלם מטעם הרשויות. ארגון נוסף שותף בתערוכה הוא 'קו לעובד' המביא את זוית הראיה של קהילת העובדים הזרים ורישומה של המלחמה על מציאות חייהם.

בתערוכת היחידה מציגה האמנית שרה רוזנבלום מיצב תלוי־חלל העוסק בזיכרונות מושתקים, עקירה ופליטות. בלב התערוכה – פיסת בד ארוג בדוגמת קובה, החפץ היחיד שאביה, ניצול שואה, לקח עמו כשברח מפולין. את הבד קיבל ככל הנראה מחבר שלא שרד. בביתם שימש להברקה לאחר צחצוח הנעליים, אך סיפורו לא סופר. הוריה של רוזנבלום, אביה האורג ואמה, אומנית רקמה שנמלטה ממצרים, מעולם לא הסבירו את משמעותו.

המיצב שוזר בד מטופל, חוטי הדליה ותמיכה שחורים ממטעי הבננות בקיבוצה שעברו חימום, וחלקי רהיטים משומשים שעברו גלגול – חפצים מוכרים שלפתע עוברים הזרה: נברשת שאינה מאירה, כיסא שאי אפשר לשבת עליו. וכמו בשירו של אבות ישורון, ממנו שואבת התערוכה את שמה, עולות שאלות על העקירה מהבית – מה נותר בזכרון הפליט? מה נלקח ומה נשאר מאחור?

בתקופה של עקירה נרחבת ומצמררת בעקבות המלחמה, רוזנבלום חוצבת, נוברת וחופרת בסיפור העקירה הפרטי של הקרובים לה ביותר – לא בסיפור עצמו, אלא דרך הבד, דרך מחקר חסר תוחלת, חיפוש אובססיבי כמעט של אבידות מתוך תקווה חסרת סיכוי לִמְצִיאוּת מְצִיאוֹת, דרך מה שלא נאמר וכבר לעולם לא יאמר.