מסוף העולם ועד סופו
"שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע,
ואלו הן: בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה
שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם עד סופו
ואין הקול נשמע; ובשעה שהאישה מתגרשת מבעלה, הקול
יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה
שהאישה עם בעלה בעילה ראשונה, הקול יוצא מסוף העולם
ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהוולד יוצא ממעי אימו,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה
שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו
ואין הקול נשמע"
פרקי דרבי אליעזר, פרק ל;ד
אמניות סטודיו משלך מציגות עבודות שנוצרו מתוך תגובה ודיאלוג עם המוצגים בתצוגת הקבע של מוזאון
ארצות המקרא ירושלים. המוזאון כמרחב של פרשנות, אורג את הממצאים הארכאולוגים עם סיפור התפתחותה
של האנושות באזורנו. חפצי היומיום, הפולחן והמלחמה, המונחים כעת בתצוגת המוזאון, שימשו את היושבים
במקום, אשר חיו אתם, התפללו באמצעותם ואליהם, נעזרו בהם בעת קושי וצרה. התערוכה מציעה מבט אישי,
ביקורתי ורפלקסיבי, התוהה על הרלוונטיות והמשמעות של הפולחן ושל המוזאון כבית מודרני לפולחן.
תצוגת הקבע במוזאון ארצות המקרא מבקשת לספר סיפור, לחבר בין סיפורי המקרא לממצאים ארכאולוגים
ולבנות נרטיב חזותי למקורות הכתובים. המפגש בין הטקסט המקראי למוצגים יוצר מיתוס מודרני. מה מעורר
המפגש בין עולם המוזאון לעולמן של האמניות? שיטוט ברחבי המוזיאון הוא בראש ובראשונה מפגש עם תודעה
קדומה. על אף שלא מדובר ביצירות אמנות בהגדרתן, אנו מתבוננים בפסלונים, בכלים ובציורים וקוראים אותם
כייצוגים אסתטיים. תולדות האמנות היא מראה של תולדות האנושות, אך לא פעם מבט הצופה מנותק מהמטען
הסוציולוגי, האנתרופולוגי והרליגיוזי של היצירה. התערוכה מציעה כמה קשרים אפשריים בין העכשווי לקדום
ורובד חדש של פרשנות כפי שמשתקף בתפיסתן של האמניות. היא מחפשת אחר משמעות עכשווית של מושגים
כמו פולחן ועבודה זרה, של ביטויים נשיים אז ועכשיו. העכשוויות באה לידי ביטוי גם בשימוש שונה בטכניקות
וחומריות. למשתתפות בתערוכה יש המודעות והיכולת לחבר בין העכשווי לקדום, בין הוויזואליה של הכלי
לאסתטיקה האמנותית, כיוון שהן נושאות איתן מפתחות לכל העולמות הללו.
סטודיו משלך; היא קבוצת אמניות מהחברות הדתיות השונות. התאגדות, שאינה מובנת מאליה, של נשים אמניות.
חברות הקבוצה רואות בה בית והזדמנות ליצירה מתוך שפה משותפת ועולמות השראה רחבים. המכנה המשותף
מאפשר התפתחות ויצירה אבל גם יכול לצמצם. בה בעת עולה הקושי להיות מתויגת תחת ההגדרה הנשית, הדתית.
הקבוצה מאפשרת מקום לשייכות ולשאלות על שייכות ולהתלבטויות על יצירה וטוטליות.
שם התערוכה מסוף העולם ועד סופו לקוח ממדרש בפרקי דרבי אליעזר. המדרש מתאר סיטואציות אינסופיות
בעולם, סף חיים ומוות, כאבים ושמחות. עולם נוגע בעולם. כדי להצליח לנסח דבר על התוהו הזה שאין לו קול
ואין לו מקום משתמש המדרש בנקודת מבט נשית בתוך מכלול של חי וצומח. אותה נקודת מבט נשית היא המניעה
את מהלך התערוכה והתכנים המגובשים בתוכה.
המדרש מיוחס במסורת לרבי אליעזר בין הורקנוס שחי בתקופת חורבן הבית השני (המאה הראשונה לספירה), אך
למעשה נכתב במאה השמינית לספירה ומדמה עצמו כנכתב מוקדם יותר. במובן זה שם התערוכה לקוח מעולמו של
יוצר המבקש להיכנס לנעליה של תקופה ראשיתית יותר כדי לקבל לעולמו הוא. מהלך דומה עושות האמניות
במפגשן עם המוזיאון – פותחות שער למגע בקמאי דרך שגרת יומיום. מנקודת מבטן, הן מבקשות לתהות, לשאול
ולהעיר על המרחב המקראי והמרחב המוזיאלי — שתי הוויות גבריות של כינון ושמירת ידע, מיתוס וסיפור.
התערוכה מנסה להפוך את המוצגים ממוצגים פסיביים, הנתונים להתבוננות, למוצגים אקטיביים ולהחיות אותם
באמצעות מסגורם מחדש דרך אמנות. במהלך זה התערוכה שואלת שאלות על תפקידו של המוזאון כמיכל מודרני
של פחדים, קמעות, ייצוגים וכמיהות. היא מציעה דיאלוג ביקורתי עם המוזיאון ועם תפקידו ביחס לזמן ולמקום,
אשר מנגיש ראשית תרבות לקהל מחד גיסא ומאידך גיסא מעקר את הממצאים.
העבודות מנסות לגשר על פער השנים בין זמננו וזמן המקרא ולצמצם את ההבדלים כיוון שהאנושי הוא אנושי
וכאב הוא כאב. חלק מהעבודות מתגעגעות לאקסיומות הרוחניות בתשתית העולם הקדום, ומזהות בו ביטוי יפה
ונוגע של משהו שחסר בימינו אנו. חלקן מתבוננות ממרחק, במעין עין היסטורית הבוחנת תמורות ושינויים אדירים
ומבקשות להזכיר לנו שגם מה שאנחנו קוראים הווה, הוא רק חלק מרצף הזמן ההיסטורי.
רצף ההתבוננות וההקשבה שהתערוכה יוצרת עובר לאורך התקופות השונות בגלריות ובין העמים הקדומים ומציע
ציר זמן רגשי, מחקרי ואישי המקביל לרצף הליניארי המוטמע במוזיאון, ומלווה את הנכנסים לתערוכות הזולגות
האחת אל השנייה.
